מה למדתי מתרגול יוגה 

לפני שנים, כשהמליצו לי על יוגה, אמרו לי שיוגה זה לא ספורט. זה משהו שמשפיע על כל היבט של החיים. זה היה לי מאוד מוזר. מה זאת אומרת לא ספורט? מה זה, קורס בישול? לא יכולתי להבין איך זה משפיע על משהו אחר חוץ מעל השרירים. בכל אופן, מכיון שידעתי שיוגה היא תרופה יעילה ביותר נגב כאבי גב, מהם סבלתי רוב חיי, הוצאתי את פנקס הצ'קים, ונרשמתי לשיעורים. ואכן, כאבי הגב החלו מיד להחלש, ונעלמו תוך מספר חודשים. בינתיים התחלתי להיות גם מאוד חזקה ואנרגטית, וליהנות מזה מאוד, כך שהמשכתי. לאט לאט התחלתי להבחין בכך שאני לומדת ביוגה הרבה יותר מאשר רק איך להחזיק ולהזיז את הגוף. יש מצב מעניין בתרגול יוגה. המורה אומר משהו כמו "להדק ולקרב את מפרקי הירך זה לזה". נסו את זה עכשיו, מצליחים? כששמעתי לראשונה את ההוראה הזו, כמעט פרצתי בצחוק. זה היה בשבילי כמו לומר לי "לקרב את האוזניים זו לזו". לא ידעתי אפילו איך לנסות. אבל אחרי מספר שבועות קרה דבר מעניין. הצלחתי באמת לקרב אותם קצת (את המפרקים. לא את האוזניים עדיין). כל מיני שרירים שלא שמעתי עליהם או הרגשתי אותם מימי, התחזקו, ובסוף יכולתי לבצע את ההוראה הזו. בפעם הבאה שקיבלתי הוראה תמוהה שלא יכולתי לבצע כלל, כבר עמדתי במקום שונה. ידעתי שאני לא יכולה עכשיו, וידעתי גם שאם אתמיד בתרגול, יגיע היום שאוכל. זה מקום חזק מאוד לעמוד בו. מקום של חוסר יכולת, מלווה בהשקעת זמן ואנרגיה. מקום של ריכוז ורצון, ללא הצלחה מידית, מקום של הישגיות שלווה וסקרנית. מתי אצליח? הישגיות שמכבדת את התהליך. כי בינתיים, בזמן שאני לא מצליחה לבצע את ההוראות, אני מחזקת עשרות שרירים אחרים. זה מקום מעניין: חוסר הצלחה מלווה בהרבה התקדמות והתפתחות. כשמישהו אומר שהוא לא יכול לבצע עמידת ידיים, למשל, המורה שלנו אומרת: אז תנסה. תשים את הידיים על הרצפה ליד הקיר, ותזרוק את הרגליים גבוה באויר, שוב ושוב. אולי תצליח אחרי שתי קפיצות כאלה, אולי אחרי 1000, ואולי אחרי 58. ומנסיון, גם ביוגה וגם בתחומים אחרים, לא תמיד יש משהו שמבשר את ההצלחה הקרבה. לפני שבוע, למשל, הצלחתי לראשונה בחיי לעמוד על הידיים. לא היה דבר שבישר את זה. דקה לפני שעשיתי זאת, לא ידעתי שאצליח, וגם לא אמרתי לעצמי שלא אצליח. גם חודש לפני שהקריירה שלי המריאה, לא ידעתי שזה עומד לקרות. רק המשכתי להתקדם בכוון הכללי, בהתמדה, בסבלנות ובבדיקה מתמדת, מה מתאים לעשות עכשיו. זה לא מקום שהתרבות שלנו מעודדת אותנו להיות בו. בד"כ אנחנו מקדשים הצלחה מהירה, או השקעה סיזיפית ומלאת סבל של מאמץ, שלעיתים טומן בחובו תחושת כשלון פנימית. אשה שמתאמנת איתי אמרה לי השבוע, כששאלתי אותה אם ביצעה משימה מסוימת: "לא עשיתי אותה, כי לא חשבתי שאצליח". מוכר, נכון? אבל קשה מאוד לפתח יכולות, אם לא מוכנים לעמוד בחוסר יכולת כזה, שמשלב תרגול, ריכוז, רצון והתמדה. מתי נתאמן? מתי זה יקרה? אם לא נזרוק את הרגליים גבוה למעלה (או נמוך, בהתחלה), אם לא ניזום את השיחה הזו, אם לא נפתח את המחשב ונכתוב את המאמר, אם לא נציע את ההצעה שלנו לאותו אדם - איך משהו יכול לקרות? ויש עוד משהו מעניין. הנטיה שלנו היא - אם כבר משקיעים אנרגיה בנסיונות, אז לסבול תוך כדי. דמיינו אדם מתאמץ. אתם בטח רואים את הקמט בין עיניו, והוא לא ממש נושם עמוק. אבל בשיעור יוגה המורים מזכירים שוב ושוב: להרפות את שרירי הפנים... לנשום... להרפות... לנשום... ואפילו המילה "תנוחה" שמשתמשים בה ביוגה, כוללת את המילה מנוחה. התנוחה מאתגרת, ומותחת הרבה שרירים, וחלק מהאתגר הוא לנוח בה. התרגום של המילה "תנוחה" בסנסקריט הוא ביטוי אהוב עלי במיוחד: A pose easily held. המורה שלנו הסביר לנו, שבהתחלה התנוחות קשות ולפעמים אפילו מכאיבות, אבל אם מתקדמים מעבר לכאב הזה, מגיעים למקום מאוד שליו ונוח. זה מזכיר לי קצת את השחיה בים, הזכורה לי מימי ילדותי. קרוב מאוד לחוף לא קורה דבר. אין גלים, ואין עניין. כשנכנסים קצת יותר עמוק, יש גלים די גבוהים שגם נשברים עלי, והם לא נעימים ומפחידים. אם אני מעיזה להכנס עמוק יותר למים, אני מגיעה למקום הנעים שבו הגלים רק מעלים ומורידים אותי בעדינות מעלה ומטה, אבל צריך אומץ כדי להגיע לשם, וגם ידיעה שהמקום הזה קיים, וקצת תרגול. יש עוד משהו מעניין. יש משהו עצל בתרבות שלנו. אנחנו אוהבים לנוח על זרי הדפנה. אם אנחנו טובים במשהו, אנחנו נוטים להשאר שם, בהצלחה, גם אם החלקית. בתרגול יוגה אין דבר כזה. תמיד תמיד אפשר לבצע את התנוחות טוב יותר, או לבצע תנוחות מאתגרות יותר. כך שבעצם תמיד יש לאן להתקדם. ובכל דקה ודקה נתקלים באתגרים רבים. עוד ועוד אתגרים. ומתרגלים לעניין הזה, של להתקדם, של לא להשאר איפה שאנחנו כבר טובים ומצליחים, אלא לכבוש את הסנטימטר או אפילו המילימטר הבאים, בשלווה ובהנאה. לכן היום, כשביליתי עם ילדי הקטנים בפארק השעשועים, והסתכלתי על מתקן הטיפוס הגבוה, היה לי קשה לעמוד לידו בלי לנסות לטפס עליו. ככה שבעצם מתרגלים הרבה דברים כשמתרגלים יוגה. והאמת? כל הקטע הזה נכון להרבה מאוד תרגולים אחרים. זה נכון לכל לימוד של תחום אומנותי כמו ציור או נגינה, או שפה חדשה, או למידה של תחום ידע חדש, אולי כל מה שמשלב תרגול יחד עם הדרכה. אבל אז נשארים עם כאבי הגב.